מדינאית, מנהיגת מפלגת העבודה, חברת הכנסת, שרה וראש ממשלת ישראל (1969–1974). נולדה ברוסיה ובילדותה היגרה עם משפחתה לארצות-הברית. התחנכה במילווקי וקיבלה שם תעודת הוראה. הצטרפה לפועלי ציון בנערותה ועלתה ארצה ב-1921. בשנותיה הראשונות בארץ היתה גולדה פעילה בהסתדרות הכללית וב-1928 נבחרה למזכירת מועצת הפועלות. בשנים 1932–1934 יצאה לשליחות בארצות-הברית. נבחרה לחברת הוועד הפועל של ההסתדרות ב-1934 ולראש המחלקה לעזרה הדדית ב-1936. משנת 1940 מילאה את מקומו של דב הוז בראש המחלקה המדינית.
בשנים שלאחר מכן היה למאיר תפקיד מרכזי במפא"י, והיא הייתה מעורבת מאוד במאבק הפוליטי למען העלייה, למען ההגנה העצמית ולמען העצמאות. ב-1946, כאשר משה שרת נעצר בידי הבריטים, מילאה גולדה את מקומו כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. ערב פלישת הלגיון הירדני לארץ ישראל נפגשה בחשאי עם עבדאללה מלך ירדן בניסיון להגיע עמו להסכם.
לאחר קום המדינה כיהנה מאיר כצירה הראשונה של ישראל במוסקבה. היא כיהנה כחברת הכנסת – מטעם מפא"י ואחר כך מטעם המערך – מהכנסת הראשונה עד הכנסת השמינית (1949–1974) . היא מונתה כשרת העבודה בשנים 1949–1956 וכשרת החוץ בשנים 1956–1966. בתפקידה זה יזמה את המדיניות הישראלית של שיתוף הפעולה עם המדינות העצמאיות החדשות באפריקה. ב-1966 נבחרה למזכירה כללית של מפא"י וב-1968 היה לה תפקיד מרכזי בהקמתה של מפלגת העבודה. עם מותו של לוי אשכול.
בפברואר 1969, עמדה בראש ממשלת הליכוד הלאומי, אך ב-1970 פרשה גח"ל מהממשלה משום שמאיר הייתה בעד תוכנית רוג'רס (תכנית שלום בין ישראל למצרים וירדן, שכללה נסיגה משטחים). לאחר הבחירות לכנסת השמינית, שהתקיימו ב-1973, לאחר מלחמת יום הכיפורים, הרכיבה גולדה מאיר ממשלה בראשות המערך, אך התפטרה מיד לאחר פרסום של ועדת אגרנט, אשר חשף כשלים בהתנהלות הממשלה במלחמה.
עמדותיה של מאיר בנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי ולבעיותיה החברתיות של ישראל נראו לרבים פשטניות ונוקשות (היא טענה שהעם הפלסטיני אינו קיים ואמרה על "הפנתרים השחורים" ש"אינם נחמדים"). עם זאת, מאיר זכתה להערכה רבה הן בישראל והן בעולם בשל אישיותה ומנהיגותה. ב-1972 נבחרה לסגנית יושב-ראש האינטרנציונל הסוציאליסטי, ארגון בין-לאומי של מפלגות סוציאל-דמוקרטיות, וכיהנה בתפקיד זה עד שחדלה מלשמש יושבת-ראש מפלגת העבודה.
המקור: http://www.knesset.gov.il
